מפגש רביעי. סיום סדרת המפגשים.
אני חושבת שמתחיל, בקטנה, ליפול לי האסימון.

מיכל כהרגלה מפוצצת באנרגיה, לפעמים חולפת לי המחשבה הזאת בראש: “על מה האישה לעזאזל?” “זה אמיתי?” ובכל פעם ששד החבלה שבי מופיע לערער ולסבך ואני יוצאת לבדוק את השטח אני מגלה שהאישה על שייק ירוק, על שמחת אמת על תחושה טובה. והיא אמיתית לגמרי. היא חיה את הבחירה שלה. את ה”אני מאמין” הפרטי שלה. את ההצלחה.
ואני?

אני בכל פעם מופתעת לגלות על עצמי דברים חדשים. הפוכים לגמרי ממה שאני חושבת על עצמי שנים על גבי שנים.
חשבתי שאני מהירת תפיסה לדוגמא אבל לאחרונה שמתי לב שזה לא לגמרי מדויק. ישנם דברים שאני תופסת מהר, חוויות, מראות תחושות. אבל דברים שצריכים לעשות מסלול מהבטן דרך הראש ולהיות מתורגמים לעשיה לוקחים אצלי המון המון זמן.
פחד משינוי? אולי. אבל איך זה יכול להיות? החיים שלי רצופי שינויים גדולים ממש. את אלה האחרונים אני יזמתי. טלטלה עצומה פיזית, גאוגרפית, משפחתית.
חברי לסדנה נראים במקום אחר. לפחות מהעיניים שלי, של זאת שמרגישה כמעט תמיד או ממש מאחור או מקדימה את זמנה, לבד לבד בראש הטור.
מסכמים סיכומים וחוגגים.

אצלי רק התעורר הזרע, תחילת ציץ ירוק עולה מעל האדמה. שורש עדין ודק. בלתי נראה. יותר אין מיש וכבר נגמר.
לא ממלאת יומן אכילה. למה? אינני יכולה להסביר. לא מצטלמת. שוב, לא יודעת למה.
רוצה בכל ליבי את כל מה שיש למיכל להציע אבל עדיין לא מסוגלת לשלוח ידיים איתנות ולקחת.
לאט, רגע, עוד קצת.