אני בת 45. שזה גם עגול וגם חצי.
יש לי יומולדת ובשנה האחרונה השתנו חיי לבלי הכר.
יש לי יומולדת ואני שלמה.

יודעת להחזיק בשני הקצוות זה של ההצלחות וזה של האתגרים
(קרי, איפה שעדיין לא יצליח לי או אפילו אף פעם לא יצליח לי…)
אני מנסה להעריך איפה אני מחזיקה את נושא המשקל. באיזה קצה.
ואני מגיעה למסקנה שבשניהם.

החלק של ההצלחה מכיל את הנינוחות שבה אני מרגישה שאני מקבלת את עצמי.
את העדר השנאה העצמית. הצורך המתמיד ל”שקול” נשים אחרות בעיניים ולהשוות.
את העובדה שאני מביטה במראה וברוב הפעמים מחייכת. מחבבת.
את העובדה שירדתי “רק” קילו ובכל זאת אני סופרת את זה כהישג
ולא כ”רק” קילו מתוך שלושים שממש הייתי רוצה להעיף לעזאזל.

את העובדה שהצעדות שלי ושל שמחה הכלבה הפכו לאחת מרגעי הכיף שלי שאני מחכה להם.
החלק של האתגר הוא המציאות. אני עדיין בעודף משקל. משמעותי. שבגילי,
הצעיר ללא ספק, אבל… נו במציאות אני לא באמת בת 22..ואני שואפת להשיל אותו מעלי.
פשוט כי מגיע לי להיות קלה יותר. מגיע לברכיים שלי לנוח. לקרסוליים. לשכמות.
מגיע לי להיות קלה יותר גם פיזית ולא רק רגשית.

ובינתיים קשה לי לממש את הרצון הזה.
בינתיים אני עדיין מוצאת את עצמי פעמים רבות מדי פועלת על אוטומט.
מתקשה ליישם. בודקת אופציות קסומות ובלתי מציאותיות כמו דג זהב, שלוש משאלות וזה..
בינתיים הוא מושג חדש בחיי. אני מסוגלת להיות בו. אין יותר NOW OR NEVER
יש לי זמן ויש דרך לעשות.

יומולדת שמח לי.