עובדה שאולי תפתיע אותך אבל אני לא מגדירה את עצמי כמאוד חברותית.
יש אנשים שתמיד שייכים ל”חבורה”, יש להם חברים מהגן, מהיסודי, מהתיכון,
מהצבא וכן הלאה, הם עושים דברים יחד, נוסעים לטיולים, חוגגים ימי הולדת וכו….
אני לא אחת מאותם האנשים.
אני יותר אוהבת אחד על אחד ויש לי אולי חברה אחת שהולכת איתי מגיל 15.
אז לאורך השנים לא הייתי בבדידות, תמיד הייתה לי חברה טובה או שתיים.
הרבה פעמים החברות הייתה קשורה לעיסוקי באותה תקופה: תיכון,
להקה צבאית, מנגו, הצגות, תאטרון. חברות תקופתית.
ותמיד היה חבר ברקע ואחר כך הגיע יואב,
ואז נולדו הבנות ואני מודה שכשהפכתי אמא כמעט ולא נותר לי זמן חברה
או ליתר דיוק זה לא היה באג’נדה שלי,
אז היו השכנות, האימהות של החברות של הבנות אבל נטו חברה ואני זה לא משהו שעמד על הפרק.

הבנות גדלו (וגם אני) ובשנים האחרונות גיליתי את זמן חברה.
חברה משל עצמי לא תלויה בחוגים של הבנות (:.
השבוע הזמנתי זמן חברה עם שרון. קשר שהתחיל מעבודה משותפת והעמיק עם הזמן,
שתי נשים באמצע החיים שהפכו לחברות, מאז שהיכרנו חלקנו יחד ספסל לימודים,
סדנאות, הרצאות והרבה שיחות טלפון על אימהות, מתבגרים והחיים באופן כללי.
ביחד עברנו תהליך התפתחות כנשים, אימהות ונשות מקצוע.
וכך בצהריי שבת האחרונה אחרי ריצת הבוקר ומפגש חברים קצר ,לקחתי לי זמן חברה.
זמן וחברה.
היעד מלון קטן וחמוד למרגלות הגנים הבהאים בחיפה.
המטרה לנוח. לעשות שקט בראש וסדר בנשמה (או ההיפך).
מה עשינו? כלום והכול.
הגענו אחר הצהריים לבית טמפלרי משוחזר ומעוצב.
קבלנו את חדר האלבטרוס (לכל חדר שם מיוחד וסיפור משלו),
עם מרפסת בדיוק מעל הרחוב הראשי. צלילי מוסיקה נעימה בשלל שפות,
ערבית, צרפתית בקעו מהמסעדה שבקומה הראשונה
טיפסו אלינו לחדר וההרגשה היא שנסענו הרבה יותר רחוק מחיפה.

באמת שהיינו רצופות כוונות טובות לסיבוב ברחוב בן גוריון בין בתי הטמפלרים
במושבה הגרמנית ועוד כל מיני רעיונות. שכולם נגנזו ברגע שנכנסנו לחדר.
אחרי סיור במרחביו והתרשמות מהעיצוב המקסים המשלב בין ישן וחדש,
נקי ומינימליסטי. על הקירות תמונות בשחור לבן של חיפה לפני עשרות שנים.
נשפכנו על המיטה (סדיני כותנה לבנים)
לא סוגרות את הפה (דיבורים דיבורים) ומשלימות פערים מהחודשים האחרונים שלא יצא לנו להיפגש.
ספרים עוברים ידיים. אני הבאתי לה ספר על נשיות וזוגיות
והיא יומן מסע שנראה כאילו נכתב בדיוק על ידינו או עבורנו. חולקות תובנות ומתרגשות מניסוח מדויק של סופר או סופרת.
ירדנו למסעדה על כוסית יין המשכנו להשלים פערים. של שנים.
סיפורים נושנים. אסוציאציות. שתי הפרעות קשב שמדברות אחת בתוך השנייה אבל גם למדו עם השנים להקשיב.
המסעדה התרוקנה ואנחנו עלינו לחדרינו.

למחרת בבוקר עם תום ארוחת בוקר מפנקת החלטנו לכתוב משהו
אך באופן מפתיע שתינו שכחנו מחברות,
אין בעיה מבקשות דפים מהקבלה ויושבות לשרבט תכניות פעולה ולכתוב הגיגים.
מה אנחנו מתכננות לחצי שנה הקרובה? מה צריך לעשות כדי להשיג את המטרות?
מה עושה לנו טוב?
מה מיותר?
ביעוץ חמץ מסתבר אף פעם לא נגמר.
לקראת הצהריים מתארגנות לתזוזה.
החיים מחכים מעבר לגיחה קטנה ומאווררת שהרגישה הרבה יותר מ 24 שעות.
במעבר חד חזרתי ישירות לעקירת שן וזיכרון בסלון.
מה לקחתי איתי עד הפעם הבאה?
ההחלטה לא לחכות יותר מידיי זמן עד הפעם הבאה לכן כבר סימנתי את הפעם הבאה.
ההבנה כי הרבה גיחות קצרות מפוזרות במשך השנה עדיפות על גיחה אחת ארוכה –
הקצרות מנקות את “הראש” ומטעינות באנרגיה רעננה.

וגם זיכרון טעים מהמסעדה “פטוש”
כרובית אפויה עם טחינה וסומק
(כל כך טעים שאכלנו פעמיים במשך 24 שעות…) באהבה ממני בעיבוד חופשי:
לטגן בצל עם מעט שמן זית עד הזהבה,
לחלוט כרובית שלמה מפורקת לפרחים, להכין טחינה עם מלח, לימון ושום,
לערבב את כל המרכיבים בתבנית ולהיכנס לתנור חם לעשרים דקות
להוציא ולפזר מעל סומק. להגיש עם סלט ירקות קצוץ דק.
אז יש מי שחופשות כאלו הן עבורה דבר טבעי וטריוויאלי,
עבורי זה ממש לא היה, ובמאמר מוסגר רק אציין,
שבספרות המקצועית זמן חברה משמעותי ביותר לבריאות הנפשית והפיזית.
היום כשאני מבינה זאת על בשרי,
לא ברור לי איך ותרתי על זה במשך כל כך הרבה שנים,
כנראה שלכל אחת הקצב שלה והעיקר ש”התעוררתי”
ועכשיו אני ממצה את הפוטנציאל של חברות והתפתחות משותפת.
אם פעם נושאי השיחה היו גרפס וכאבי שיניים…
היום אני מוצאת את עצמי מתענגת משיחה על ספר חדש
שקראתי או לשלוח הרצאה ששמעתי בטד ששתינו מדסקסות ולומדות ממנה.

המלצה שלי- אין צורך לחכות שהילדים יגדלו, גלי יצירתיות וקחי לך זמן וחברה כבר עכשיו!
בינינו, יש משהו יותר חשוב מהבריאות שלך ?(: