בפאתי החורף בואך אביב כשהכל סביב פורח אני לא הצלחתי לחוש את הפריחה שבתוכי.
על פניו הכל נראה בהחלט מלבלב-
כתיבת הספר השני הסתיימה ועכשיו נותרו הגהות של העורכת הלשונית והעברת
הספר למעצבת הגראפית. אני מרצה ברחבי הארץ, הבנות בסדר,
יואב בסדר אבל ובכל זאת אני מרגישה משהו לא בסדר
ובנוסף מרגישה לא בסדר שכך אני מרגישה…
נושמת עמוק, מריחה פריחה אבל מרגישה תקועה במבוי סתום.

אז עשיתי מה שאני יודעת לעשות -להתעורר בבוקר בחיוך לצאת לריצה בשמחה,
להאזין תוך כדי ריצה להרצאה או למוזיקה טובה או לציוץ הציפורים ורחש הגלים.
לכתוב, לקרוא דברים שמגיעים אלי במייל, בהודעות פרטיות. בקיצור להיות אקטיבית,
אופטימית ולא לשקוע במרה שחורה, ובנינו גם אין באמת על מה הרי הכל בסדר,
חוץ מזה שאני מרגישה תקועה .

למה הכוונה תקועה? לא מצליחה לחשוב על משהו שרק המחשבה עליו מרגשת אותי,
שהאתגר הזה מלהיב אותי ומניע אותי לפעולה.
אז בקשתי שהיקום ישלח לי סימן מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מהמצב
או נכון יותר כדי לשנות את ההרגשה.
במקרה או שלא, קרו שני דברים בהפרש של מספר ימים. שני סימנים.
הסימן הראשון היה כשפגשתי חבר יקר שסיפר לי
כבדרך אגב על מכרה שכל חייה מתפרקים בעקבות מחלה קשה של בן משפחה צעיר.
סיפור מטלטל שכיווץ לי את הבטן והכניס את “המועקה הקיומית שלי”
מיד לפרופורציה וגרם לקול הפנימי שלי להשמיע צעקה רמה
“תתאפסי על עצמך. זה מה שמטריד אותך?
תראי עם אלו בעיות אנשים מתמודדים סביבך?”
פתאום הרגשתי חצופה כמו איזו ילדה מפונקת שמתלבטת מה לשים על העוגה ,
קצפת או שוקולד? כשסביבי יש אנשים שמתמודדים אם זה שאין להם מה לאכול.
האמת התביישתי, הייתי נבוכה מול עצמי, אני הרי מוקירה תודה ולא מתייחסת לכלום
כמובן מאיליו ובכל זאת משהו כנראה לא ממש מדויק
אם כל הטוב שמקיף אותי גורם לי להרגיש רע.

הסימן השני הגיע אלי דרך מייל העוסק ב 12 הימים הראשונים של חודש ניסן.
על פי האמונה 12 הימים קובעים לנו איך תראה השנה.
(חודש ניסן היה בעבר תחילת השנה עד שהחליף אותו חודש תשרי).
כל יום מסמל חודש אחר בשנה. הסתקרנתי וחיפשתי מידע נוסף על האמונה הזאת.
בחיפוש מצאתי ורסיות שונות אודות 12 הימים הראשונים
של חודש ניסן והשפעתם על מהלך השנה
אבל בשורה התחתונה כולן אמרו אותו הדבר.
כל יום והמודעות הנכונה שלו יהפכו את השנה שלנו לשנה שאנחנו רוצים.
כל יום מתרכז בתחום אחר וממליץ על “ביעור חמץ” לכבוד השנה החדשה.
אני עוברת על הימים ומגלה שכל יום תואם לפרק
בספר החדש שלי “ליצור את החיים שאני רוצה”.
אותה גברת בשינוי אדרת.
לצאת מאזורי הנוחות שלנו, לעשות את הדברים הכי טוב שאנחנו יכולים,
להתמקד במטרות שלנו, להרפות שליטה ולהבין את האחר,
לשחרר את השיפוטיות והביקורתיות ,
ללכת אחרי החלומות שלנו ולא לוותר גם כשקשה,
להיות חלק ממשהו גדול יותר, לקחת אחריות ועוד.
סוג של ביעור חמץ לנשמה.

אז האמת שלא חייבים להרגיש תקיעות כדי להשתוקק לצאת לדרך חדשה,
אפשר בכל רגע להחליט שמדייקים את הדרך ומשפרים את ההרגשה
והדרך לעשות זאת היא תמיד דרך שאלת שאלות.
האם אני מרגישה שאני מוקירת תודה על הטוב בחיי?
האם אני מכירה בחוזקותיי ומשתמשת בהן להשגת מטרותיי?
האם אני מקיפה את עצמי בסביבה תומכת?
האם אני חוגגת את ההצלחות שהשגתי?
האם אני מאמינה שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה?

כשהתחלתי לענות, הגיעו התשובות הבנתי שאני שמה את הפוקוס
על מה שאין הרבה יותר מאשר על מה שיש, הבנתי שהסביבה
שלי לא מספיק מאתגרת ואני נמצאת במין אזור נוחות מרדים,
שאת ההצלחות אני לא חוגגת ולעומת זאת מתמקדת במה שאני לא מצליחה
ובעיקר מרגישה שאני לא עושה מספיק ומשווה את עצמי כל הזמן לאחרים.
בנינו, מי לא היה מרגיש תקוע כשזה היחס שהוא זוכה לו???

במשך שנים, לקראת פסח סדרתי ארונות ומגרות
כיום אני מאמינה שהסדר שבאמת עושה טוב לנשמה הוא לסדר את המחשבות.
מזמינה גם אותך לענות על השאלות, לעשות את ביעור
החמץ הפרטי שלך לקראת המחצית השנייה של השנה.
יש לך עוד שבוע.
בעודי כותבת שורות אלו הסימנים ממשיכים להגיע והדרך נהיית מדויקת.

בהצלחה וחג אביב פורח ושמח
מיכל.