השבוע חולף במהירות. כמו אצל כולם. היומיום שסוחף, המטלות המחשבות וכל התוכניות שבראש שלי.

אני בונה את החיים שלי מחדש בכל כך הרבה מובנים.

אני מחזיקה חזק חזק ומשתדלת להגיד שהכל בסדר, גם כשלא ממש.

סאגת בית החולים השאירה אותי נטולת כוחות ועם פיגור במטלות.

פרויקט שהיה כמעט בטוח בעבודה נפל פתאום והשאיר אותי חוששת.

את הפגישה שהחסרתי עדיין לא השלמתי.

אני מרגישה שקרנית.

תחושה שאני מכירה טוב טוב. כאילו אני עושה את הקולות את התנועות הנכונות אבל אני לא באמת באמת בעניין.

עדיין לא נשקלתי. ולא הצטלמתי.

ולא אני לא מנהלת יומן אכילה. עדיין.

בכל שיחה עם מיכל היא שואלת האם מילאתי. ואני מתחמקת באלגנטיות. מיומנות של שנים.

אז למה? למה אני מתעקשת?

הרי אני ביקשתי עזרה. רציתי שמישהו יצעד איתי בדרך הזאת שניסיתי ללכת בה לאורך השנים אין ספור פעמים. יותר ממה שאני יכולה לזכור.

הרי אני ביקשתי לי מקום אחר להיות בו.

השינוי כך ברור לי, בראש, יבוא רק אם אעשה משהו אחר ממה שעשיתי עד עכשיו.

הראש מבין, אבל הבטן בועטת. ויש לה מה להגיד: אם אכתוב אראה בדיוק. לא אוכל לספר לעצמי מעשיות. אם אכתוב אהיה מחויבת. זה יסגור אותי בטבלה.

זה מלחיץ אותי ומאיים.

בתוכי יש מאבק.

בין הראש שמבין הבטן שבועטת. והרגליים שמצד אחד מבקשות לרוץ מהר עם הרוח ומהצד השני כבדות ועייפות.

הלוואי, אני מבקשת מעצמי, הלוואי שפעם אחת פשוט תקשיבי. פעם אחת לא תהיי גדולה ויודעת. פעם אחת תאפשרי למישהו אחר להוביל. תסמכי.

תשחררי את המשקל מהכתפיים ותאמיני שיש עוד מישהו שמבין ויודע. וייקח אותך יד ביד. יחד תצעדו.

לאט לאט. ביסים קטנים.

שינוי קטן בכל פעם. תהליך.

למחרת בבוקר אני קונה משקל. ביום שאחרי אני נשקלת.

צעד קטן.