בהמשך ישיר לביקור בראשון לציון, השבוע הרביעי למסע היה בסימן תולדות הישוב. לא לא צוחקת באמת. ככה יצא.
ביום ראשון היה טיול חגיגי בו נחגג יום הולדתה של חברתי וקולגתי שרון. הצלע השלישית הייתה שפרה נוסבאום. מדריכת טיולים בחסד שהתמודדה לא רע עם שתי דברניות שכמותינו. היא הובילה אותנו ברחובותיה של נווה צדק השכונה הראשונה שסמלה את “היציאה מהחומות” של תושביה היהודים של יפו.
סיורנו התחיל ממתחם התחנה- תחנת הרכבת של נווה צדק. אחד המיזמים הכלכליים המרשימים באותה תקופה.
זרח ברנט מיזמיה של נווה שלום, השכונה השכנה לנווה צדק, חיפש פתרון יצירתי לאכלוס השכונה שהייתה פחות אטרקטיבית בעיניי התושבים, מנווה צדק, על אף שהוא הציע לתושבי יפו את הבתים בתנאי תשלום נוחים וכדי לשכנע אותם אפילו עבר להתגורר בשכונה בעצמו. נקודת המפנה הייתה לאחר שאשת רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ הלוי, חלתה. הרופאים המליצו לה לעבור מיפו המלוכלכת למקום עם אוויר טוב – זרח ברנט זיהה את ההזדמנות והציע להם לבוא להתגורר בנווה שלום. לאחר שהרב והרבנית התארחו שם בקיץ ומצבה של אשת הרב, השתפר החליט הרב לרכוש בית ולעבור לשכונה, עובדה שהביאה מתיישבים חדשים לאכלס את שונת נווה שלום. מסתבר שמובילי דיעה היו תמיד, רק פעם בעבר זה היה רב ולא דוגמנית צמרת (:.
בנווה צדק עברו כל השמנה והסלתה של עולם הספרות של ישראל טרום הקמת המדינה: נחום גוטמן הצייר שלמד בבית הספר לבנות במבנה שהיום משמש כמרכז תרבות סוזן דלל, הסיבה שהוא למד בבית ספר לבנות ולא לבנים, כי שם היו לימודי אומנות לעומת בית הספר לבנים שהתמקד במקצועות אחרים.
ש”י עגנון כתב שם בעלית גג ששכר את הרומן “עגונות” ודבורה בארון הסתגרה שם בשנותיה האחרונות.
מרגש ומרתק היה לשמוע ריכוז סיפורים מקסימים על המשתרעים על שכונה קטנה ומספר רחובות.

באותו עניין לזיכרון יעקב המושבה, אליה הגעתי בהמשך השבוע.
גם שם זכיתי לליווי מדריכה, צהלה ברוש, צהלה גילתה יוזמה ושלחה לי הודעה פרטית בה היא מזמינה אותי לגלות את “סודות זיכרון יעקב”, אני מיד נעניתי, אגב היא הגיעה אלי לאחר שקראה על הסיור שלי בעין כרם, הנקודות מתחברות כל הזמן, ובהמשך הסתבר כי היא חברת ילדות של חברתי מאיה שמתגוררת באוסטרליה… מי אמר עולם קטן??.
ובכן האסוציאציה המתבקשת לזיכרון יעקב, היא כמובן משפחת אהרונסון ובראשה שרה גיבורת ניל”י וסיפורה הטראגי.
בזכות צהלה, הפעם נחשפתי לספור היחסים המורכבים של המשפחה ובעיקר לסיפורן של שתי האחיות שרה, רבקה ומשולש האוהבים עם אבשלום.
גיליתי פרטים שלא לימדו אותנו בבית ספר…רבקה האחות הקטנה התארסה לאבשלום בזמן ששרה הייתה בחוץ לארץ.
שרה האחות הבכורה והכריזמטית הייתה פרועה ונועזת, בקנה מידה של הישוב המתהווה, היא נשלחה לחו”ל להינשא, אך ברגע שהיא שבה חזרה למושבה ממגוריה בתורכיה ונפגשה עם אבשלום – מיד נוצר קליק.
הסוף של השלישיה היה טרגי אבשלום נרצח על ידי הבדוויים, שרה שעזרה בניהול רשת הריגול שאחיה ואבשלום הקימו, נתפסה ועונתה על ידי הטורקים ששלטו אז בארץ. ניסתה להתאבד אבל בחוסר הצלחה עד שנפטרה מפצעיה בלי לגלות את סודותיה.
רבקה נותרה אישה מאורסת אך מעולם לא נשאה ועד יומה האחרון לבשה שמלה לבנה.
ביקרתי בבית קפה שכונתי, בגלריות, במבנים מקורים משולבים סיפורים מרתקים.

זה היה שבוע מרתק, ככה הכי רחוק משיעורי ההיסטוריה אבל עם כל כך הרבה סיפורים מעוררי השראה, על אנשים בתקופה אחרת, בנסיבות מאתגרות שבחרו לעשות אחרת וחיו חיים יצירתיים, מספקים, סוערים. אנשים שאהבו, לחמו, הקימו מדינה ונשמו משמעות.
אני בעד להביט תמיד קדימה ובכל זאת לפעמים צריך גם להסתכל אחורה, לקרוא על העבר, ללמוד מכל אותם מלומדים ולקבל השראה וחיזוקים שבסופו של יום למרות כל האירועים זה תמיד אנחנו אלו שיוצרים לנו חיים.

הבנתי ששום דבר לא השתנה, כלומר תבניות התנהגותיות של אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן, היו ונשארו – יצירתיות, יזמות, התמדה, תשוקה אין סופית למצוא פתרונות וחשיבה מחוץ לחומות.

גיליתי שאפשר לטייל הרבה טיולים בארץ שלנו ובכלל. טיולי טבע, טיול קולינרי, טיול היסטורי, טיול ארכאולוגי ובכל טיול אני פוגשת אנשים אחרים אבל גם פוגשת את עצמי קצת אחרת.

ממשיכים 28 יעדים אל ה50