תמיד תהיתי איך הכי נכון להציג את עצמי.

במה להתחיל.

מן הסתם במה שהתחיל אותי: אני עידית ילידת 1970 בת יחידה ואמא לארבעה שתי בנות ושני בנים 20-4

אני כותבת מהיום שעמדתי על דעתי. מילים הן פלא בעיני. יש לי בלוג באתר “סלונה” מזה שלוש שנים. “עידית מילים”

ואני יוצרת. בוראת עולמות מחומרים ובעיקר בצבעים.

אני אוהבת צבע.

מתרגשת בקלות. יש לי אשיו עם לחם. הלוואי והייתי גבוהה יותר.

הלוואי ואגיע להודו בקרוב. הלוואי ויהיה לי שוב חתול.

מאמינה בכוחם של אנשים בטוב ליבם. יש שיגידו נאיבית.

מאמינה בתבונה של נשים. בכוחן.

מאמינה בכל ליבי שיכול להיות טוב יותר. ושיש לכל אחת ואחד את היכולת להשפיע.

מיום שאני זוכרת את עצמי,  אני מתמודדת עם משקל עודף.

אני מתמודדת עם כל מה שמשתמע מההגדרה הזאת “בעלת משקל עודף” ומשתמע מכך.

משתמע מכך שאני כמובן אוכלת המון, המון בכללי והמון אוכל משמין אם לדייק.

ומשתמע מכך שאני חלשת אופי\חסרת כח רצון או המילים אחרות לא משהו.

ומשתמע מכך שאם אני רוצה לקנות בגדים אז אני סוג של יכולה להישאר ברצון אלא אם אתפשר.

ומשתמע מכך שאני מסתבר נחלת הכלל, כי כל עובר אורח זר לחלוטין חש חופשי לחוות את דעתו על עודף המשקל שלי. בטוב, בטח מטוב לב שופע. החל מ” כמה את יפה, אם רק תעשי דיאטה” דרך “בפעם הבאה תאכלי ג’חנון לייט” ועד “שמנה” לא? באמת??

ותשתמע מכך שחלק ניכר מחיי העברתי במצב. מצב המתנה עד ש… כי כשארד במשקל יקרו אלף ואחד דברים מהממים שלא קורים רק כי מאזני המשקל הראו מספר כזה או אחר.

ומשתמע מכך שזכות הקיום שלי. הזכות שלי להיות שמחה, נוכחת, לרקוד, ללכת לים, לעשות סקס באור, לאכול במסעדה או ללקק גלידה כל אלה ועוד ממש אבל ממש מוטלות בספק.

עד לפני לא הרבה שנים האמנתי בכל אלה, וגרועים מהם, שבהמשך הכרותינו בטח אעז לפרט לאיזה רמות של שנאה עצמית והסתכנות הגעתי רק כדי לא להיות שמנה.

הגיל מעגל פינות. ומביא השלמות והבנות. אבל גם עוזר למקד רצונות ולהכניס מוטיבציה להגשים חלומות.

וזה מה שקרה לי. נראה לי.

בשנה שעברה התהפכו החיים שלי, שוב, כן, זה קורה לי משום מה. כהרגלי במצבי לחץ ומשבר אני אוכלת את עצמי לדעת, במקום לעשות כמובן את ה-דבר שעושה לי טוב… להמשיך לצעוד ולשמור על מה אני אוכלת ובעיקר על מה לא.

עליתי לדעתי הבלתי מלומדת כ20 ק”ג.

הבגדים שלי כולם (כולם) קטנים עלי, וזה מצער כי אני מחבבת את רובם.

הגוף כבד והנפש, אוי הנפש מפרפרת.

ערב אחד ישבתי מול הפייסבוק. שהוא כלי בשבילי. דרכו אני מציגה את עבודותי, מפיצה את הבלוגים שלי ועוד. והחלטתי לצעוק.

לצעוק את הרצון שלי. את מה שאני מבקשת בדיוק. וכך עשיתי:

“אז יש את הדבר הזה שכולם עושים עכשיו, הדבר הזה ש”צועקים” חזק בעמוד הפייסבוק שלך מה אתה רוצה ואלוהי הפייסבוק, לא צוקי, הוא השליח, מוצא את הדרך שיתגשמו צעקותייך.
להלן רשימה צנועה של צעקות לשבוע זה:
1. רוצה לעשות שיתוף פעולה עם מומחית בתזונה טבעית ובאכילה רגשית ומאמנת כושר אנושית שמבינה בשילוב הקדוש בין גוף נפש יוגה ופילאטיס. השת”פ יביא לכך שאשיל כך וכך (וכך) קילוגרמים ממשקלי. אהייה בכושר ואכתוב על התהליך פוסט ביום בעמוד הפייסבוק שאפתח לצורך העניין. כמו כן בתמורה אקדם בכל דרך את הנשים המהממות שיעשו איתי את הדרך המצוינת מעלה. אעזור להן בכל דרך שאוכל במה שהן צריכות.
.2   אחד הדברים שהבנתי הוא שאני יכולה לכתוב ממש טוב. ובעזרת הכתיבה שלי לקדם להאיר ולהעיר אנשים. מחפשת לקוחות לכתוב עבורם. תמורה רהוטה אינטיליגנטית ותואמת מוצר מובטחת!”

צרפתי גם עבודה שלי:

נשמתי עמוק וקיוויתי.

בתום רבע שעה של תקווה רצינית קיבלתי הודעה משרון, עובדת עם מיכל צפיר.

את שרון אני מכירה שנים מימי כמעצבת בגדים במידות נדיבות. היא עשתה לי יחסי ציבור והפכה לחברה. עם השנים העסק נסגר והקשר נותק.

לפני שנה בדיוק (!!) פגשתי את שרון יחד עם מיכל צפיר ערב אחד במלון אחד בצפון. אני לקחתי את הבת שלי לפינוק של רגע לפני גיוס ומיכל והיא כתבו את הסדנה ששתיהן חלמו.

בהודעה שרון כתבה שמה שאני כתבתי הוא בדיוק, אבל בדיוק מה שמיכל מחפשת.

למחרת בבוקר, בשמונה כבר ישבתי במטבח של מיכל מגוללת את סיפור חיי ומסרבת בנימוס סגפני לסנדביץ’ אבוקדו מגרה.

מיכל זכרה את הפגישה החטופה של שנה לפני. ואני זכרתי ששנים קודם לכן נתקלתי בה בתור לרופאת הילדים המשותפת ונדהמתי כמה רזתה.

נהייה קליק.

כזה של שותפות גורל. והבנה. ואתגר.

כזה בין נשים שחצו את גיל ארבעים ולמדו על בשרן כמה דברים.

והנה. עכשיו. הרגע. אני יוצאת לדרך.

צעקתי חזק. צעקתי מהלב. דרך הפחד לשנות, להתחייב לוותר.

צעקתי וקרה לי מה שבקשתי.