טוב.
אז הברזתי.
לא ממש הברזתי.
היו לי סיבות של אמת.
הבטן כאבה ממש.
ונאלצתי ללכת לבנק לבקש הלוואה.
חרדת המוסדותבירוקרטיהפחדי העבר שבי.
ובתוך כל זה גם לפגוש את מיכל. המאירה, האנרגטית. הרזה…
לשבת מולה אל השולחן הלבן עם קערת הפירות ולהגיד את האמת.
שכלום לא זז.

שאני בלופ מתיש ומייאש ואולי טוב היה לו הייתה בוחרת שמנמנה אחרת. מכירת תודה ממני.
אחת כזאת שהייתה מיד מיישמת את השיטה הכל כך נבונה שמוגשת לי כאן על טס מוזהב ואני בטיפשותי העיקשת לא מכילה על חיי.
להגיד שאני רושמת יום וחצי אבל אז, אז מגיע טלפון מרגיז. ויכוח עם הילדים. ערימת כביסה עצומה. והאוטומט הדפוק הזה מאותת בעוצמה.
כמו שלט נאון אדום ומהבהב: נחמה! פיצוי הולם!! הרווחת ביושר!!!
הרווחת ביושר את הזכות לאכול את התיסכול. את העייפות. את ה….
ומה ארשום אז?

כף יד מלאה גרנולה, ככה על הדרך. תמר ושני אגוזים. בננה שהזמינה קלמנטינה ואליה חברו פלחים של אגס ותפוח שהשאירו הילדים. ואז קפה להרגיע. ובאלגנטיות לידו חבילת פריכיות עם קוטג’ וריבה (ביתית בחיי).
ואני מדמיינת את הפה של מיכל נפתח והמילים יוצאות והיא שואלת?
זה מקדם אותך?
בארור, לסניף “מתאים לי” (שמעולם בחיים לא התאים לי!) לרכוש זוג מכנסיים חדש כי הערימה הנאה שיש לי בארון לא עולה עלי!
איזו ארוחה זאת?
אהההה. ובכן. היא עדיין אין לה שם לארוחה הזאת. אבל הרווחתי אותה ביושר.
כמה פעמים צעדת השבוע?
מלא פעמים!
מהמכונה לספה. ומשם לארונות.

צעדתי כמה וכמה פעמים לשירותים. משם למחשב.
לשולחן לשיש. צעדתי החוצה מהבית ולאוטו ליוויתי לבית הספר ולגן. אספתי. וחוזר חלילה.
את רואה, אני אגיד לה. המון צעדתי השבוע!
אבל. זה לא יקרה. אני לא מסוגלת להתמודד עם אי העשייה שלי.
עם הקושי שלי לזוז ולהתקדם.
לקבל בלב פתוח ובאמון את היד המושטת. את העובדה שנבחרתי. שמיכל מאמינה בי. מאמינה בשיטה שלה. ולא מתכוונת לוותר.
אז אני מבריזה. ובעצמי מתקשה להאמין בהסברים שלי.
הרווחתי ביושר את התחושה החמצמצה של ההתחמקות.
מאותו יום אני רושמת.
וכמעט, כמעט כל הזמן אני רושמת את האמת כמו שהיא.

ומה מיכל אומרת? גלו כאן