במטבח של מיכל.
עכשיו כשנגמרה הסדנה אנחנו אמורות להיפגש בכל שבוע למפגש אישי, אימון.
המטבח שלה לבן ומסודר, ובכל פעם שהגעתי השאלה הראשונה שלה הייתה האם אני רוצה לאכול. האם אני רעבה.
אני אוטומטית עונה שלא. תמיד. כי אנשים שמנים בדרך כלל לא אומרים בפה מלא שהם רעבים, כי אז יחשוב הצד השני, נו בטח,
ככה הם שמנים אוכלים כל הזמן!
בכלל רעב, המושג הזה עם השנים השתבש לי לגמרי. לפעמים הבטן שלי “מקרקרת” ואני בשוק. אני שוהה בתחושה הזאת
איזה זמן להבין איך זה מרגיש בגוף (בגוף הפיזי. לא בראש או בלב) להיות רעבה.
האם לגיטימי לאדם שמן בכלל להרגיש רעב? ליד חברות שמנות אני יכולה להיות רעבה. ליד אנשים רזים פחות…
כן, ואני אדם אינטליגנטי בהחלט. מחובר לעצמו ולמציאות אבל לוקה בכל מה שרק אפשר בנוגע לסיבוכין במערכת היחסים ארוכת השנים עם הגוף שלי.
לא מנהלת יומן אכילה. למה? עדיין אין לי תשובה. יודעת שזה יעזור, יאיר את עיני, ישמור עלי.
אבל מצד שני גם יחבר אותי חזק ממש למה מותר ומה אסור וכמה כבר אכלתי ומה לא אכלתי ומה אני יכולה עוד לאכול וכל אלה מלחיצים אותי.
למה? יש לי קצה מחשבה. ואני פותחת אותה מול מיכל שמתגלה כמקשיבה מצוינת.
אני מסבירה למיכל שאני אמנם נחשבת אדם “זורם” לא מקובע, גמיש. אבל זאת חזות שסיגלתי לעצמי כדי להתמודד עם מה שהחיים סיגלו לי.
עם התזוזות הגדולות מדי שחוויתי מגיל צעיר מדי. לכאורה אני בסדר עם מה שזז. לכאורה.
לכאורה אני מסתגלת. לכאורה.
אבל בבפנים בגרעין הלב שלי אני עומדת במקום כבדה כמו סלע ולא זזה מילימטר. נטועה.
משהו חייב להישאר יציב בשבילי בחיים האלה: אני.
את המנגנון הזה פיתחתי כנראה לפני שנים ארוכות. כילדה. היום כמעט בגיל 45 אני יודעת לתאר אותו. אני מביטה
בילדה הקטנה. הכבדה, התקועה וחומלת אותה. היא שרתה אותי מצוין. שמרה עלי שפויה. ושמנה.
והיום אני מבקשת לשחרר אותה מהתפקיד הקשה שלקחה על עצמה.
כל עשייה בכיוון שמיכל מציעה תהייה התרה של קצת מהתקיעות. לצעוד. לרשום, למדוד היקפים, להתחייב.
אני מבינה. אבל לוקח לי זמן ליישם.
אני כותבת יומיים ומפסיקה. זה מאבק. ולרגע אני שוקלת “להתפטר” להתנצל בפני שרון ומיכל ולהגיד שבחרו באדם הלא נכון למשימה.
אחר כך אני מחליטה להלחם. לאט לאט. לבקש שלא תוותרנה עלי, כדי שאני בעצמי לא אוותר על עצמי.
לאט לאט להתיר את הסבך.