לקראת חג הפסח עולה באוויר ניחוח אקונומיקה עז. הצורך לקרצף כל פינה. להשמיד כל זכר לליכלוך. מעביר משפחות שלמות על דעתן. ובמקביל להערך לחג, משמע: פשיטה על הקניונים שלאחרונה התחילו לכתוב לנו בשלטי חוצות עצומים ששופינג שווה אושר. אוקיי… ובסופרים, עגלות עולות על גדותיהן. הכל מהכל. ועוד קצת שיהיה. ואצלי? אני ממש אוהבת שהבית שלי נקי ומסודר אבל ...

אני בת 45. שזה גם עגול וגם חצי. יש לי יומולדת ובשנה האחרונה השתנו חיי לבלי הכר. יש לי יומולדת ואני שלמה. יודעת להחזיק בשני הקצוות זה של ההצלחות וזה של האתגרים (קרי, איפה שעדיין לא יצליח לי או אפילו אף פעם לא יצליח לי…) אני מנסה להעריך איפה אני מחזיקה את נושא המשקל. באיזה ...

אז ככה. מי שיש לה ציצים גדולים תבין מיד. ומי שלא. שתעשה כאילו. הציצים שלי סיפקו לי לאורך השנים שלל אירועים ורגעים. חלקם מצחיקים. חלקם מרגשים חלקם מביכים והיו גם כמה מעצבנים. לאורך השנים הם ואני מקיימים מערכת יחסים של כבוד. אני מכבדת אותם בחזיות יקרות רצח והם, הם מכבדים אותי בנוכחותם! לזכותם יאמר שנוכחותם ...

כבר שבוע ימים שאני רושמת. יש לי פתק וירטואלי ב”פתקים” בטלפון ולפי שעה ביום אני רושמת מה אכלתי. החלטתי לפעול לפי העיקרון של “נעשה ונשמע”. החלטתי להניח בצד את ערימות ההסברים על למה לא נח, מתאים אפשרי לי. ולעשות פשוט מה שנאמר. אני מרגישה שהחיים מעבירים אותי תהליך של “אילוף”. ונמאס לי להילחם בזה. וזה בסדר ...

לא ירדתי. במשקל אני מתכוונת. כבר כחודשיים שאני ומיכל מדברות את זה. חודש שאנחנו מקפידות על פגישות, פנים אל פנים ובטלפון. נוצרה בנינו כנות ופתיחות. היא רואה דרכי. ומרשה לי לפעמים לראות לה את הלב. משהו בה כובש אותי. לאט לאט. וזה לא עניין של מה בכך. אני אלופה במידור. ישבתי מול פסיכולוגית שנים ובחרתי בפינצטה מה להגיד ובעיקר ...

אז “משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו…” בחיי. נכון. המון דברים חדשים התחילו אצלי בחיים בזמן האחרון. אבל אני מדברת על משהו אחר לגמרי. אסביר, בדרכי, זה חייב להיות מלווה בסיפור. אבל זה כל הכיף, לא? השבוע הבן הצעיר משני בני, בן 11.5, השיג לעצמו יום חופש עם אמא. לזכותו ייאמר שהוא “תופר” את העסקה על ...

בחוץ יורד גשם בלי הפסקה. איזו מכבסה מצוינת למצפון שלי. גשום וקפוא. כלב לא מוציא את האף מהבית. לא כל שכן אנוכי בעצמי. כך חולף סוף השבוע. אני צוברת שעות מנוחה. מספיקה לצפות בסרט שחודשים אני מתכננת לראות. ממלאת עוף בבורגול מלא, ערמונים גרידת לימון ומלא עשבי תיבול טריים. אני מייצרת סדרה של שש עבודות ...

טוב. אז הברזתי. לא ממש הברזתי. היו לי סיבות של אמת. הבטן כאבה ממש. ונאלצתי ללכת לבנק לבקש הלוואה. חרדת המוסדותבירוקרטיהפחדי העבר שבי. ובתוך כל זה גם לפגוש את מיכל. המאירה, האנרגטית. הרזה… לשבת מולה אל השולחן הלבן עם קערת הפירות ולהגיד את האמת. שכלום לא זז. שאני בלופ מתיש ומייאש ואולי טוב היה לו הייתה בוחרת ...

במטבח של מיכל. עכשיו כשנגמרה הסדנה אנחנו אמורות להיפגש בכל שבוע למפגש אישי, אימון. המטבח שלה לבן ומסודר, ובכל פעם שהגעתי השאלה הראשונה שלה הייתה האם אני רוצה לאכול. האם אני רעבה. אני אוטומטית עונה שלא. תמיד. כי אנשים שמנים בדרך כלל לא אומרים בפה מלא שהם רעבים, כי אז יחשוב הצד השני, ...

מפגש רביעי. סיום סדרת המפגשים. אני חושבת שמתחיל, בקטנה, ליפול לי האסימון. מיכל כהרגלה מפוצצת באנרגיה, לפעמים חולפת לי המחשבה הזאת בראש: “על מה האישה לעזאזל?” “זה אמיתי?” ובכל פעם ששד החבלה שבי מופיע לערער ולסבך ואני יוצאת לבדוק את השטח אני מגלה שהאישה על שייק ירוק, על ...

השבוע חולף במהירות. כמו אצל כולם. היומיום שסוחף, המטלות המחשבות וכל התוכניות שבראש שלי. אני בונה את החיים שלי מחדש בכל כך הרבה מובנים. אני מחזיקה חזק חזק ומשתדלת להגיד שהכל בסדר, גם כשלא ממש. סאגת בית החולים השאירה אותי נטולת כוחות ועם פיגור במטלות. פרויקט שהיה כמעט בטוח בעבודה נפל פתאום והשאיר אותי ...

למפגש השני לא הגעתי. הבן יקיר לי חטף דלקת בלבלב (!) ואושפז בבית חולים. לא הגעתי. והייתה לזה משמעות בעיני. חשבתי על המשפט הנדוש הזה שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. אני ביקשתי רצף ושגרה מבורכת. ביקשתי מסגרת שתגן עלי (כן, כשאני לא מתרגזת שהיא סוגרת עליי) הנחייה ותמיכה. והנה התוכנית משתבשת. סימסתי למיכל. ...

בפקק בדרך למפגש הראשון של "התוכנית: כל אחד יכול" חשבתי לעצמי האם יכול להיות שזה באמת היום הראשון של שארית חיי. האם הפעם אצליח לעשות את מה שאני מאמינה שהבשלתי אליו בתהליך עמוק וארוך שנים. שיאפשר לי להיות בטוב. בטוב עם הגוף שלי. עם עצמי. עם המשקל. עלו וצפו כל מני רגשות. מצד ...