כבר שבוע ימים שאני רושמת.
יש לי פתק וירטואלי ב”פתקים” בטלפון ולפי שעה ביום אני רושמת מה אכלתי.
החלטתי לפעול לפי העיקרון של “נעשה ונשמע”.
החלטתי להניח בצד את ערימות ההסברים על למה לא נח, מתאים אפשרי לי.
ולעשות פשוט מה שנאמר.

אני מרגישה שהחיים מעבירים אותי תהליך של “אילוף”. ונמאס לי להילחם בזה.
וזה בסדר לי.
אני לא מרגישה בכניעה. להיפך אני מרגישה שזה מוריד מעל כתפי עול.
אנסה להסביר: מילדות תפקדתי כמבוגר אחראי.
בשל נסיבות החיים נאלצתי לגדול ולקחת אחריות על דברים שאינם באמת תחומי אחריות של ילדים.
באופן פרדוקסלי זה הפך אותי לגדולה טרם עת אבל במקביל לסרבנית כללים, חוקים וסדר.
הדבר הזה הפך אותי למה ומי שאני היום. אישה עצמאית, דעתנית ובעלת נסיון חיים מאד עשיר.
הגשמתי חלומות, הגיתי מיזמים והוצאתי אותם לפועל ועוד.
אבל, ההתעקשות שלי לעשות דברים בדרכי גם עיכבה אותי. שיבשה לי
ולעיתים אפילו ממש הרסה לי.
לקח שנים ארוכות עד שהסכמתי להסתכל לזה בעיניים ולהודות, שאינני כל יכולה.

שאמנם הייתי גדולה כשעוד הייתי קטנה אבחל דווקא בגלל זה פספסתי חלק מאד חשוב
בתהליך הגדילה שלי.
החלק שיודע לציית. שמבין שיש מישהו מבוגר יותר ומנוסה שאפשר לסמוך עליו.
וצריך לעשות כדבריו פשוט כי הוא אמר.
החלטתי החלטה של השכל. פשוט לעשות. שכנעתי את עצמי לנסות.
להתחייב למלא בכל יום מה אכלתי ומתי.
שבוע ימים של שקט מנטלי עבר עלי.
של תחושת שליטה ולא של אובדן שליטה כפי שחששתי.
החודש הוא חודש הצייתנות.