עליתי 4 ק”ג.
לא סקופ. לא דרמה. עובדה.
זה התחיל בנסיעה ההיא לארה”ב. קצת נשנשתי פה. קצת טעמתי שם.
קצת דלגתי על ארוחות כי סדר היום שלי השתבש. קצת האוכל שאני רגילה אליו לא היה זמין.
קצת התגעגעתי הביתה. הרבה “קצת”.
בהתחלה לא שמתי לב, אחר כך “שמתי” מכנסיים והם היו צפופים.

למה עליתי?
כי הפסקתי לנהל. הייתי פחות מודעת. ליתר דיוק, לא חשבתי על מה שאני מכניסה לפה.
כמו שאני אומרת אני נראת כמו שאני חושבת, אם לא חושבת אז…
פעם עליה של 4 ק”ג הייתה פריצתו של סכר בשטף בלתי פוסק ותחילתה של עליה מרשימה.
“אוקי עלית אז יאללה באלגן כשאצטרך אעשה דיאטה
ובינתיים אכול וזלול כי מחר (או מחרתיים) דיאטה”.
לא עוד.

אם בעבר הייתי נכנסת ללחץ/פריקת כל עול, הפעם אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות מצוינת
לבדוק את עקרונות השיטה לאורח חיים בריא ולראות האם היא עובדת גם בשמירה על משקל
מאוזן אז חזרתי למקורות.

כמו ילדה טובה התחלתי למלא יומן אכילה בקפידה ובשקדנות. ולשים לב.
מדהים כמה מהר זה עובד. בלי תפריטים מתוחכמים. בלי ספירת קלוריות מתסכלת. פשוט לשים לב.
לחופן השקדים, ל”נשיקה” של הלחמנייה ולכמות הרוטב של הסלט. בקטנה.
במקביל לרישום, נצמדתי לבקבוק שלי וחזרתי להקפיד על שתית מים.
אם בעבר הספורט לא היה חלק בלתי נפרד משגרת יומי,
כיום הוא לגמרי כן והוא שמר עלי, מכל הכיוונים.
גם לא להיכנס לדכדוך מיותר וגם לא לעלות יותר
(שאם חושבים על זה הדכדוך גרם לעליה במשקל בתקופה בה “אכלתי רגשות”).
באגף התנועה פשוט המשכתי לעשות את מה שעושה.
וזה עבד.
נפרדתי מהם.