בחוץ יורד גשם בלי הפסקה.
איזו מכבסה מצוינת למצפון שלי.
גשום וקפוא. כלב לא מוציא את האף מהבית. לא כל שכן אנוכי בעצמי.
כך חולף סוף השבוע. אני צוברת שעות מנוחה. מספיקה לצפות בסרט שחודשים אני מתכננת לראות.
ממלאת עוף בבורגול מלא, ערמונים גרידת לימון ומלא עשבי תיבול טריים.
אני מייצרת סדרה של שש עבודות קולאז’ לקראת פסח.
אני מגלגלת מחשבות על השפע החדש שטס במהירות אל חיי. משאיר אותי המומה והאמת קצת מבוהלת.
שפע של עבודה!

רק לפני שבועיים אל מול איתן המקסים בבנק הרגשתי איך אני צוללת אל תהומות מוכרים של ייאוש.
המסלול המוכר של הלקאה עצמית היה פרוס בפני. התעקשתי עם עצמי. נשמתי אלף פעמים עמוק וספרתי עד אין סוף.
לא טרפתי את עצמי לדעת. לא לגמרי הקפדתי.
לא “נצמדתי לשיטה”.
אבל. שמרתי על עצמי מפני עצמי ממש.
והנה, השפע החדש המופלא הזה.

ביום ראשון בבוקר המפגש השבועי עם מיכל. הפעם בשיחת טלפון.
אני מגמגמת, מנסה ב”שיגועים” בהסחות דעת.
בלתי אפשרי. מיכל שולפת מראה ענקית ודרך קו הטלפון ובאופן שאיש לא העיז בעבר מציבה אותה מול פני.
מספיק היא אומרת. יש לך כל מה שאת צריכה ומעבר בכדי להצליח. מספיק.
לספר סיפורים להתפתל. לעשות “חצי עבודה”.
וואו! שאפו. אני המומה ונרגשת. ונבוכה.
היא רואה דרכי. היא מכירה את ההסברים, את המחבואים הטיפשיים האלה.
יאללה תתמסרי כבר.
משהו בי נלחם. ומשהו בי לא יכול שלא לראות מה מחכה לי מעבר לדלת הפתוחה.

קר קפוא בחוץ.
למחרת ב 8 מעלות אני צועדת בים. הרגליים שלי צועדות את המלחמה הפנימית.
הלב שלי פועם את התשוקה לחיות.
להיות.