לא ירדתי.
במשקל אני מתכוונת.
כבר כחודשיים שאני ומיכל מדברות את זה.
חודש שאנחנו מקפידות על פגישות, פנים אל פנים ובטלפון.
נוצרה בנינו כנות ופתיחות.

היא רואה דרכי. ומרשה לי לפעמים לראות לה את הלב.
משהו בה כובש אותי. לאט לאט.
וזה לא עניין של מה בכך.
אני אלופה במידור. ישבתי מול פסיכולוגית שנים ובחרתי בפינצטה
מה להגיד ובעיקר מה לא.
אבל בפני מיכל משהו בי לא רוצה להתחבא יותר.
אני מבינה שהיא מבינה.
איפה כואב. ועד כמה קשה לי ממש. וכמה ההישג הכי קטן הוא אוורסט שלי.

אני הולכת לאט לאט בדרך שהיא מתווה. והיא מאתגרת אותי במידה.
מעמידה אותי במקום מצד אחד ומפרגנת בענק מצד שני.
היא אומרת שהיא זמינה בשבילי תמיד וכשאני מעיזה לבדוק את זה
אני מגלה שהיא מתכוונת לזה.
אני מגלה שאני נושאת בתוכי מיכל קטנטנה. שעוזרת לי ליצור דרך חדשה.
השבוע באתי אליה ופתחתי בפניה נושא אישי מאד ורגיש כל כך.
נדהמתי איך גם הפעם היא הצליחה להתייחס לנושא ואלי ברגישות ולצד זה בפרקטיות
שהייתי כל כך זקוקה לה.
בלי לעגל לי פינות, לרחם שלא לצורך, לאפשר לי להסיט פוקוס מהמטרה.
היא שוב סידרה לי את הראש.
ובאופן שאני לא מכירה עזרה לי להבחין בין עיקר לטפל.
במהלך כל השבוע שחלף התחושה הזאת של הבהירות.
של הכנות הנדירה שהייתה בנינו כיוונה אותי.

לא ירדתי במשקל.
עדיין.
אבל משהו בי קל יותר. מאורגן. שמח.