הרהורים פילוסופים ערב חג ותשובה מנומקת היטב בסוף.
חג שבועות הוא חג טעים מאד (ביחוד לאלה מביננו שאינם חייבים את מנת הבשר כדי להתענג על מזון).
ביננו אני אגלה לכם שבתקופות שחייתי בשביל לאכול ולא אכלתי בשביל לחיות,
כל יום היה הזדמנות לאכול,
ממש לא הייתי צריכה לחכות לחגים או אירועים מיוחדים. אכלתי. בימי חול ומועד.
אני חשבתי במשך שנים שיש קשר הדוק וכמו שחשבתי , ככה התנהגתי – אכלתי.

מז'תומרת?
אני אוכלת משמע אני מאושרת וכול המרבה הרי זה משובח -מתוקים/טעימים/בצקים/ מטוגנים.
למה חשבתי ככה? כי הייתי רגילה.
כי בסיפור הפנימי שלי אוכל היה מקור לשמחה ונחמה.
ובעיקר, כי לא באמת שאלתי את עצמי למה אני אוכלת?
מה אני אוכלת? כמה אני אוכלת?
אני אכלתי והאושר לא הגיע.
במקומו הגיעו הרבה דברים אחרים: הקילוגרמים, התסכול, הכאב והוויתורים.
ולקחו עוד הרבה שנים להשתחרר מהמחשבה הזאת.

כיום, כשהמתאמנים שלי שואלים אותי:
איך אוותר על ממתקים, מלוחים, פיצוחים? האם מעכשיו צריך לסבול?
אני מזכירה להם כי הם הגיעו עד הלום כי הם החליטו שהם צריכים לעשות שינוי,
כי הם הבינו שלאכול כל מה שהם רוצים לא מביא אותם למקום שהם חולמים עליו – להראות טוב,
לא להתנשף במדרגות ולחיות חיים שמחים ומספקים.
ואז עושה להם תרגיל דמיון מודרך קצרצר (הכול מתחיל בראש לא?)ומזמינה אותם לחשוב "הפוך",
לשאול שאלות ולענות עליהן בכנות:
מה אתם מפסידים כשאתם אוכלים מה שבא לכם?
מה אתם מרוויחים כשאתם אוכלים מה שבא לכם?
מה תרוויחו כאשר תאכלו מתוך מודעות ובחירה?

בעיקרון, אני לא מאמינה בוויתורים קיצוניים ותחושת תסכול וקורבנות, אני מאמינה באיזון.
באמת זה מה שיעשה לי טוב? זה שאני אוכל גם וגם וגם וגם.

לא צריך לוותר, אפשר להפחית, לבחור "מה שווה" ולחשוב מה המחיר לטווח ארוך
שאני משלמת על הבחירה לטעום את כל מה שנמצא כרגע על השולחן?
אין מצב שאני נותנת לאושר שלי להיות תלוי בבורקס.
אושר אמיתי וארוך טווח לא תלוי בעוגות גבינה או בבלינצ'ס.
הוא תלוי בתחושה של הגשמה עצמית,
של בחירה, של משמעות, של סיפוק אבל בשום ספר התפתחות עצמית שאני קראתי בשנים האחרונות,
לא כתוב שאוכל הוא המפתח לאושר.

תחשבו על זה היום בערב כשאתם מתלבטים אם לקחת עוד מנת פסטה בשמנת
או ליישר את עוגת הגבינה ככה בלי לשים לב.

חג שבועות שמח!