למפגש השני לא הגעתי.
הבן יקיר לי חטף דלקת בלבלב (!) ואושפז בבית חולים.

לא הגעתי. והייתה לזה משמעות בעיני.
חשבתי על המשפט הנדוש הזה שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק.
אני ביקשתי רצף ושגרה מבורכת. ביקשתי מסגרת שתגן עלי (כן, כשאני לא מתרגזת שהיא סוגרת עליי) הנחייה ותמיכה.
והנה התוכנית משתבשת.

סימסתי למיכל. והיא בדרכה הרגועה שלחה איחולי החלמה ולא שכחה להוסיף. תכתבי יומן אכילה. יהיה בסדר.
שבירת השגרה לטוב או לרע תמיד הייתה בשבילי הזדמנות לאכילת דבר מה.
אם מציינים אירוע משמח מכל תחום שהוא אוכלים אותו.
ואם קשה ועצוב אוכלים את זה גם.
העיקר לטשטש. לדחוק להרגיע את הלב שמפרפר משמחה או מתכווץ מכאב.

כבר רמזתי בהתחלה שימים לא קלים עוברים עלי ועל המשפחה שלי. ימים של שינוי גדול ומעבר. הכל לטובה. נכון. ובכל זאת חלק מהדברים קשים, כמעט מפרקים. להיות אמא זאת “הגדרת תפקיד” צומת העצבים של משפחה. לדעת שחלק מהכאב והקושי קיים כי אני לקחתי החלטה כזו או אחרת שתלווה את כולנו לעולם.
כל אלה הן סיבות מצוינות לאכול איזו פחמימה כבדה ממש. כזאת שתעמעם את התחושות הלא פשוטות בכלל ותשאיר אותי באיזור הכה מוכר של הכובד הזה.

אינני יודעת מאיפה הכוחות באים. בכל פעם מחדש כשאני פוגשת בכוחות שלי אני מוקסמת. מעצם היותם.
אני מגייסת את הכוח לעמוד בהתחייבות שלקחתי במפגש הראשון: לעשות פעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע למשך חצי שעה.
ואיך שהוא בין שינה מאולתרת לצד מיטת הבן יקיר לי לבין המתנה מרוטה לתוצאות בדיקות אני מוצאת את עצמי צועדת.
כשאני רעבה אני אוכלת פרי או סלט. הקניון שסמוך לבית החולים לא  מדבר אליי על המאפים והכריכים ושלל מאכלים.
אולי כי הוא בצום ואני מרגישה מחויבת…

מיכל ושרון מרגיעות מעודדות ומבטיחות השלמה של המפגש.
אני עדיין נמנעת מלהצטלם. להישקל, בכלל לקנות משקל.
ואני לא מנהלת יומן אכילה.
למה?
אני עדיין מנסה לברר עם עצמי…