אז “משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו…”
בחיי.
נכון. המון דברים חדשים התחילו אצלי בחיים בזמן האחרון.
אבל אני מדברת על משהו אחר לגמרי.
אסביר, בדרכי, זה חייב להיות מלווה בסיפור. אבל זה כל הכיף, לא?

השבוע הבן הצעיר משני בני, בן 11.5, השיג לעצמו יום חופש עם אמא.
לזכותו ייאמר שהוא “תופר” את העסקה על פרטיה כבר זמן רב. אבל כל פעם התערבו החיים ומשהו השתבש.
הפעם, נשבעתי לעצמי, יקבל פרח המתבגרים שלי אמא נטו. לעצמו.
והוא גם בחר מה נעשה.

בפתיח הוא הזמין את עצמו לארוחת בוקר באחד מאותם מוסדות קולינריים אשר בהם מוגשת ארוחת בוקר בסגנון “אכול כפי יכולתך”.
הוא חלם על זה המון המון זמן. ואני הסכמתי. מה גם שהמקום מכבד את אורחיו בשפע איכותי ובמחיר הגון ממש.
בראש התחלתי לקמבן ולחשב חישובים. מה יהיה. ואיך אצליח לעמוד בפיתוי. ובעיקר בניתי את סיפור הכיסוי…
הגענו. התיישבנו. קמנו. לקחנו צלחת לבנה. ו.. כל אחד מאתנו פנה לדרכו.

משהו בי היה רגוע. ומתון. השפע לא בלבל אותי. “קחי מה שתרצי” אמרתי לי.
“קחי מעט. ואם תרצי קומי שוב”
“קחי רק מה שבא לך ממש”
סלק. טבולה. טונה. המון סלט חסה. לחם מלא עם אגוזים. פרוסת גאודה.
זה מה שהתחשק לי. כל היתר לא דיבר אלי.
היה טעים ממש. בחיי. לחביתה כבר לא היה לי מקום.
המתבגר הצעיר כרסם בהנאה. מצמץ בשפתיו ושעשע אותי בהגיגים שאף פעם לא נגמרים לו.
אני מוכן לקינוח! הוא הכריז.

טטטדם….
שפע, שפע של עוגות, מאפי בוקר וצלוחיות עמוסות ריבות וחמאה. קערת סלט פירות. יוגורט וגרנולה.
עמדתי מול השפע. נשמתי והבטחתי לעצמי שהכל שלי. מה שאבקש.
רק לאט וקצת. גם אם אקום פעם ושוב.
“קחי מה שבא לך. באמת”
היד שלי לקחת קערית זכוכית ומילאה בה סלט פירות טרי
וכף גרנולה ויוגורט וכפית סילאן למעלה. ובצד. פרוסה אחת של עוגת פרג. הכי הכי אני אוהבת פרג.
לא הצלחתי לחסל את תוכן הקערית. עוגת הפרג הייתה בדיוק.
הבן יקיר לי התמוגג מעוגת גבינה. אספרסו ארוך לסיום. וטיפ מפנק למלצרית חייכנית.

התחנה הבאה הייתה חנות יצירה. עוד אהבה נוספת משותפת לו ולי.
ואז סרט מצחיק על הספה. הוא נשען על הרגליים שלי המקופלות.
באיזה שהוא שלב נשנשנו שקדים וחמוציות.

לקראת ארבע יצאתי להביא את הדובשנית מהגן.
כשישבתי לבד באוטו. לרגע עם עצמי. עלו לי דמעות לעיניים.
זר לא יבין זאת.

כל השפע הזה. ומותר לי. הסכמתי לעצמי מה שרק ארצה. ובחרתי. במידה.
בחרתי. במידה.
בחרתי.
במידה.
יום אושר.
משהו חדש.