מי לא מכיר את המשפט: אם לא תגמור מהצלחת יבוא שוטר? . אני מניחה שחלקכם שמעו אותו בילדותם.
אני לא ראיתי את השוטר אף פעם כי הייתי ילדה טובה וסיימתי הכול מהצלחת.

פעם רצו שילדים יגמרו הכול מהצלחת. זאת הייתה מטרה נעלה של כל אימא. הפחדה והענשה היו דרך לגיטימית לחינוך.
לצערי, הגישה המפחידה עדיין לא פסה מהעולם גם כשגדלנו והתבגרנו עדיין מנסים להפחיד אותנו בצורה קיצונית.

מחקרים מוכיחים שזה פשוט לא עובד. הקמפיין נגד עישון בו מדבקות עם אזהרות למעשן על מוות, רעלים,
אימפוטנציה הוכיחו כמקדמות מכירות מצוינות לסיגריות. למה? כי אנשים מרגישים שהם עושים משהו נועז ואסור וככה המדבקות והמסרים המאיימים השיגו תוצאה הפוכה.

גם באורח חיים בריא ותזונה. פחד לא בהכרח עושה את העבודה ומשנה את דרך ההתנהלות הרגילה שלנו.
לפעמיים הפחד גורם לנו דווקא להמשיך ולעשות עוד מאותו הדבר – משתק ותוקע.

בן הזוג של "הפחד" הוא "העונש". גם כשאנחנו מענישים את עצמינו זה פועל עלינו באותה צורה – לא מקדם לשום מקום.
למשל, יום בו חרגתי מהרגלי האכילה שלי מכל סיבה שהיא: סופשבוע, יומהולדת או קפה עם חברה.
הענישה יכולה להיות בשני אופנים: פורקת כל עול וממשיכה לאכול ללא מעצורים או להיפך, צמה ו"חוסכת" קלוריות.
שתי האפשרויות הן שני צדדים של אותה מטבע – הענשה עצמית. משניהם אני יוצאת בעיקר מתוסכלת יותר ו/או רעבה יותר.

מה לעשות? לחבק. כן כן, תחייכו לעצמכם. אבל תנסו ותראו איך שזה עובד כמו עם הילדים. תחשבו על זה שאתם מענישים את הקטן בגלל שהוא מציק לאחותו,
האם נתתם לו אפשרות חלופית? לעומת זאת אם אתם מבינים את שורש הבעיה – שעמום ותשומת לב ומטפלים בה – מציעים לו לשמוע סיפור או לצאת לטיול עם הכלבה, עשיתם שינוי, טיפלתם בסיבה ונתתם אפשרות בחירה.

כשאני אומרת "לחבק" אני מתכוונת להיות סלחנים לעצמכם, לא ביקורתיים, לא להעניש את עצמכם. לקחת את הדברים לפרופורציות,
להקשיב לעצמכם, לבדוק עם עצמכם מה הוביל לזה (עייפות, לא היה מה לאכול בבית, עצבנות), לחשוב איך להימנע מבולמוס כזה בפעם הבאה (לדאוג לסיר מרק ירקות במקרר, לקט סלט מוכן לשימוש, חטיף אנרגיה וכדומה)– והכי חשוב למצוא חלופות להענשה עצמית המיותרת אחרת מה למדנו? איך נדע שעשינו שינוי בהרגלים המעכבים?.

אני הצלחתי לשנות את ההרגלים שלי לאט לאט, בהדרגה, רק כאשר הבנתי שאני צריכה חלופות מתאימות במקום ההרגלים הישנים (היום בולמוס מחר צום). רק אז יכולתי להתמקד בהטמעת ההרגלים החדשים, כאלה שאפשר ליישם ולעמוד בהם לאורך זמן, תהליך מחייב גמישות והתמדה. כל הזמן להיות גמישה עם עצמי אבל להתמיד עם הדרך. למשל, נסעתי לחופשה עם יואב והבנות ולא הצלחתי לשלב את אימוני הריצה וליישם את עקרונות התזונה הבריאה כמו בשגרת היומיום, אבל כן הלכנו הרבה ברגל ואכלנו נכון כשיכולנו. חזרתי מהחופשה וחזרתי לשגרה.

כל עוד עשיתי דיאטות כאסח שהמטרה בהן הייתה ירידה במשקל – העונש בהתגלמותו, ולא שינוי הרגלים אכן לא שיניתי הרגלי. הענשה עצמית היא הרגל שראוי להיפטר ממנו. זה בסדר, השוטר לא יבוא ומותר להשאיר בצלחת. ואם הפרזתי ואכלתי יותר מדי הכל בסדר כי מחר יום חדש ולא יום צום וביום החדש אני יכולה ללכת לרוץ לרקוד לרכב על אופניים או כל דרך אחרת בה אוכל להוציא אנרגיה ולהכניס שמחת חיים.

(תמונה: FREEPIK)